החלטה בתיק בש"פ 6023/11

א.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בשבתו כבית משפט לנוער (השופטת רז-לוי) מיום 26.7.11 במ"ת 22538-03-11, לפיה הוארך מעצרו של העורר - קטין יליד 1994 - עד תום ההליכים.

רקע והליכים

ב.        נגד העורר , קטין יליד 24.6.94, וכנגד קטין נוסף הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות רצח, קשירת קשר לפשע, השמדת ראיה ושיבוש הליכי משפט. כעולה מן הנטען בכתב האישום, העורר וחברו קשרו לרצוח את חברם לכיתה (להלן המנוח). במסגרת הקשר, הובילו השניים ביום 16.2.11 את המנוח לואדי סמוך ודקרוהו מספר פעמים עד אשר התמוטט ומת מפצעיו כעבור זמן קצר. לאחר מכן, שרפו השניים את גופת המנוח, בעודה מונחת בין צמיגי רכב, על מנת להקשות על זיהויה. בדרכם חזרה, השליכו העורר וחברו את הסכינים באמצעותם דקרו את המנוח בואדי, ואת חולצותיהם המגואלות בדם השליכו במזבלה סמוכה.

ג.        בד בבד עם מעצרו של העורר (וכן שותפו) ביום 18.2.11, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בטרם התקבלה החלטה בבקשה, הורה בית המשפט (השופט מגד) ביום 13.3.11 על עריכת תסקיר מעצר בעניינו של העורר. בתסקיר שהוגש ביום 28.4.11 צוין, כי הורי העורר הציעו בעבורו מספר חלופות מעצר בהן יוכל לשהות תחת פיקוח מלא; משכך נתבקשה דחיית הגשת ההמלצה בעניינו של העורר בחודש ימים, במהלכו ייבחנו החלופות המוצעות ותגובש לגביהן המלצה. בתסקיר משלים שהוגש ב-1.6.11 הוסבר, כי לאחר שיחה נוספת עם הורי העורר הוצעה חלופה נוספת ונקבעו עמם פגישות לצורך בחינת החלופות, אך ההורים לא התייצבו לשתי פגישות שנקבעו עמם ולא יצרו קשר לתיאום מועד חדש. נוכח האמור, לא בא שירות המבחן לנוער בהמלצה לחלופת מעצר בעניינו של העורר.

ד.        ביני לביני הוחלף ייצוגו של העורר. דיון שנקבע ליום 6.6.11 נדחה לבקשת בא כוח העורר, שקיבל על עצמו את ייצוגו אך מספר ימים לפני מועד הדיון. בדיון שנערך ביום 28.6.11 הסכים בא כוח העורר לקיומן של ראיות לכאורה לעבירת הריגה - ולא לעבירת הרצח שיוחסה לעורר בכתב האישום. כן נטען, כי הורי העורר לא התייצבו לפגישות עם שירות המבחן לנוער בשל מה שכונה על-ידו "קצר בתקשורת". בית המשפט (השופטת רז-לוי) נענה לבקשת בא כוח העורר לארכה נוספת, לצורך בחינת חלופות המעצר שהוצעו על-ידי הורי העורר, והורה לשירות המבחן לנוער להגיש את המלצותיו עד ליום 6.7.11. בהודעה מיום 5.7.11 נתבקשה ארכה נוספת על-ידי שירות המבחן לנוער. הוסבר, כי החלטת בית המשפט מיום 28.6.11 הומצאה לשירות רק ביום 4.7.11 והפגישה עם הורי הנער נקבעה ליום 7.7.11. ביום 7.7.11 הוגשה הודעה נוספת מטעם שירות המבחן, לפיה נדרש גם אבחון פסיכולוגי בעניינו של העורר, והוסבר כי בקשה זו לא הובאה בפני בית המשפט בדיונים קודמים בשל חוסר תשומת לב.

ה.        לאחר שנתקבלה חוות דעת מבית ספרו של העורר והתקיימו פגישות עם הוריו וכן עם העורר עצמו - הוגש תסקיר משלים ביום 17.7.11. נאמר, כי הורי העורר עזבו את מקום מגוריהם ושכרו דירה בצפון הארץ, מאחר שביתם נשרף וטרם הושג הסכם סולחה עם משפחת המנוח. עוד נאמר, כי בפגישה שנערך עמו התנגד העורר לחלופת המעצר, והביע חשש כי שחרורו יסב נזק למשפחתו. נוכח האמור לא בא שירות המבחן עם המלצה בנוגע לחלופה המוצעת. בדיון שהתקיים ביום 17.7.11 ביקש בא כוח העורר, כי תושלם המלצת שירות המבחן ביחס לחלופת המעצר, שכן חרף דבריו לקצין המבחן, העורר מעונין להשתחרר לחלופה אם לא יימסרו למשפחת המנוח פרטים בדבר מקום הימצאו.

ו.        בהחלטתו מיום 26.7.11 הורה בית המשפט (השופטת רז-לוי) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. נקבע, כי קיימות בתיק ראיות לכאורה לעבירת הרצח, וביניהן הודעות העורר על התכנונים וההכנות המקדימות שנקט עם שותפו טרם דקירת המנוח. צוין גם, כי מהודעותיהם עולה לכאורה, שדקירת המנוח החלה ללא התגרות מצדו. נאמר - ועל כך אין חולק - כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מעצר סטטוטורית. בית המשפט דחה את בקשת העורר להשלמת בחינתה של חלופת המעצר. הוסבר, כי אכן כאשר מדובר במעצרו עד תום ההליכים של קטין, כבענייננו, נדרשת בחינה קפדנית ומאוזנת של אפשרות שחרורו לחלופה שפגיעתה פחותה. עם זאת, המעשים המיוחסים לעורר ונסיבות ביצועם מלמדים על המסוכנות הגבוהה הנשקפת הימנו. הוזכר, כי החלופה המוצעת היא בפיקוח הורי העורר ונראה, כי נוכח מסוכנותו אין זו חלופה מתאימה. מעבר לכך הוזכר, כי העורר התנגד לשחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט התיר לערוך לעורר אבחון פסיכולוגי.

הערר והדיון

ז.        הערר נסב בעיקר על החלטת בית המשפט שלא להורות על השלמת התסקיר בנוגע לחלופת מעצר לעורר. נטען, כי מאחר שסירובו של העורר להשתחרר לחלופת מעצר עמד בבסיס חוות דעתו של שירות המבחן מיום 17.7.11 שלא להמליץ על חלופה, הנה משחזר בו העורר מסירובו יש להורות על השלמת תסקיר המבחן. עוד נטען, כי אמנם הוגשו תסקירים רבים בעניינו של העורר וטרם הוגש תסקיר סופי, אך אין זו עילה שלא לאשר תסקיר נוסף. לבסוף נטען, כי היה מקום להמתין לקבלת תוצאות האבחון הפסיכולוגי בטרם ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים.

ח.        בדיון טען עו"ד סיימון - שלא נדרש לראיות לעת הזאת - כי מתבקש תסקיר כיון שההליך נקטע בשל פחדו של העורר להשתחרר, אך כעת הוא מסכים. עו"ד ד"ר גורדון טען למדינה, כי המסוכנות גבוהה ורבה, עד שאין מקום לתסקירים משלימים.

ט.        אכן, אין לכחד כי האינטואיציה הערכית והשיפוטית במקרה שבו נטענת אשמת רצח אכזרי לכאורה כלפי אדם, משמיעה מסוכנות ברמה גבוהה ועמה מעצר עד תום ההליכים. בבש"פ 5353/07 מאור כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר, שם במקרה של בגיר שהואשם ברצח אגב ביצוע עבירה (כמבצע בצוותא) כלהלן:

"... חזקה עלינו מצוות המחוקק בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, כי לא יינתן צו מעצר (לאחר כתב אישום) אלא אם 'לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרורו בערובה ותנאי שחרור שפגיעתם בחרותו של הנאשם פחותה'; וכדברי השופט א' א' לוי בבש"פ 5431/04 בדראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)'עקרון העל הוא שגם לנאשם בפלילים מוסיפה לעמוד זכותו לחרות כל עוד לא הופרכה חזקת חפותו'. אכן, דברים אלה אינם פשוטים. האינטואיציה הערכית והמוסרית מתלבטת בין חזקת החפות לבין שאט הנפש הטבעי, האינטואיטיבי, מכך שאדם שאולי עתיד לשבת שנים ארוכות במאסר משוחרר בעוד הקרבנות - או משפחותיהם כבמקרה דנא - מביטים ועיניהם כלות. ואולם, המחוקק ביקש ליתן משקל מיוחד לחזקת החפות, בגדרי כבוד האדם, וקבע עילות קונקרטיות למעצר.

...

אזכיר כי ביטולה של עילת חומרת העבירה בחוק המעצרים, ברוחו של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו לא היה נטול בעייתיות: ראו ד"ר חיה זנדברג, 'חומרת העבירה כעילת מעצר - האמנם סוף הדרך', משפטים ל"א (תש"ס) 323, וכן ספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), עמ' 19-11. ואכן, לעתים תוהה אני מהו מעמדה המהותי של חומרת העבירה בתודעתם של השופטים, והאם נשתנה הלילה הזה שלאחר חקיקת חוק המעצרים מן הלילות שלפניו אם לאו. לדידי ראוי לעיין לעניין זה במאמרה המעמיק של ד"ר זנדברג הנזכר מעלה ובמקורות הנזכרים בו, ולשיטתה מוסוית לעתים בפסיקה חומרת העבירה כעילת מעצר. המחברת נדרשת שם בעיקר לעבירות מין ואלימות במשפחה, שבהן יש ליתן לדעתה משקל לחומרת העבירה ולתחושות הקרבן; אך מציינת מכל מקום, כי 'ספק האם ניתן לשקול את חומרת העבירה בשלב המעצר' על-פי נוסחו של חוק המעצרים, (שם עמ' 357). תחושות משפחת הקרבן, בראש וראשונה, רלבנטיות תדיר ואף בענייננו, אך גישת חוק המעצרים תוארה מעלה, ומשקפת לכאורה את המצב הנורמטיבי דהאידנא."

י.        בנידון דידן עסקינן בקטין, שהמחוקק קבע לגביו בחוק הנוער (שפיטה, ודרכי טיפול), תשל"א-1971 הוראות מיוחדות, אשר לא נזכרו על-ידי הצדדים ובית המשפט קמא, ובהן - במיוחד בתיקון החוק מתשס"ח - "הידוק" נוסף של התנאים למעצר הקטינים. למשל, סעיף 10א לחוק קובע עתה, כי "לא יוחלט על מעצרו של קטין אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחרותו פחותה, והמעצר יהיה לפרק הזמן הקצר ביותר הנדרש לשם השגת המטרה כאמור; בקבלת החלטה על מעצרו של קטין, יובאו בחשבון גילו והשפעת המעצר על שלומו הגופני והנפשי ועל התפתחותו". עינינו הרואות, כי לגבי קטין נקבעת הוראות מצמצמות יותר לעניין הכרעה על מעצר מאחורי סורג ובריח, מאשר לגבי בגיר, שלגביו נוקט חוק המעצרים לשון קצרה יותר שצוטטה מעלה, ללא התוספות האמורות.

י"א.     והנה בעוד לגבי בגיר ניתנה אופציית רשות לבית המשפט להזמין תסקיר (סעיף 21א לחוק המעצרים), לגבי קטין  רשאי אף קצין המבחן להגיש ביוזמתו תסקיר מעצר (סעיף 10ז(א) לחוק הנזכר), ובכל מקרה, לפי סעיף 10ז(ב) "מבלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), הוגשה בקשה למעצרו של קטין שהוגש נגדו כתב אישום, יורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר כמשמעותו בסעיף 21א לחוק המעצרים, או יאפשר לקצין המבחן להשמיע לפניו את עמדתו בעניין המעצר" ולהלן "אי הגשת תסקיר המעצר כאמור בסעיף לא תשמש עילה להמשך מעצר של קטין". רואים אנו כי תסקיר המעצר לגבי קטין הוא חובה, ולמצער הצגת עמדה של שירות המבחן.   

י"ב.     בנידון דידן לא נשלמה, על פי הטענה, עבודת שירות המבחן, שכן - על פי התסקיר מ-17.7.11 - התנגד העורר בעקביות תחילה להשתחרר לחלופה שהוצעה, מתוך אימת משפחת הקרבן; אך אילו היה מבקש להשתחרר לחלופה, הייתה הבדיקה נמשכת, לפי עמדת השירות, והדבר לא נעשה בשל התנגדותו הראשונית של העורר. עתה טוען, כזכור, הסניגור כי העורר מעוניין בחלופה זו. 

י"ג.     בנסיבות אלה, ועם שער אני לדו-שלביות הננקטת בבדיקת חלופה ככלל, שעניינה בחינה תחילה אם יש כלל ועיקר מקום למעצר; ואם אין מקום, תסקיר מניין. ואולם, לגבי קטינים, ברי מלשון החוק שחובת התסקיר משמיעה התיחסות דווקנית יותר לנושא השלמת הבחינה, ואין בכך כדי לגרוע כהוא זה מן התחושה הכבדה של שפלות מוסרית ואנושית העולה לכאורה מתיאור המעשה המיוחס לעורר, ושעליו יתן את הדין כדבעי.

י"ד.     בנושא האבחון הפסיכולוגי אין מחלוקת בין הצדדים כי עליו להיעשות.